אקטיביזם חינוכי: הצעה למסגרת לשאלות מערערות

האקטיביזם החינוכי היא דרך שתאפשר להוציא לפועל "אסטרטגיה של ערעור" בכיתה. האקטיביזם החינוכי נשען על הפדגוגיה הביקורתית על כל גרסאותיה ובמיוחד זו של הנרי ג'ירו. נקודת המוצא של הפרויקט של ג'ירו היא התיאוריה הביקורתית של החברה מבית מדרשם של בנימין, אדורנו, הורקהיימר ומרקוזה. על פי ג'ירו בית הספר הוא מרחב פוליטי הממלא תפקיד בייצור שיחים וסובייקטים ושליטה עליהם וכן בשיווקם היעיל. בית הספר לפיכך הוא מנגנון כוח חברתי מרכזי ואמצעי מניפולטיבי חשוב.
אכן הטקסט הבית ספרי אינו מנותק מהקונטקסט החברתי והתרבותי אלא הוא חלק ממנו, בכל דרך: בטקס, בארכיטקטורה הבית ספרית, במבנה השיעורים, במבחנים וגם ביציאות החוץ בית ספריות. ג'ירו מתייחס לבית הספר בהקשריו החברתיים והפוליטיים – הפנימיים והחיצוניים – כשיסודות אלה נתפסים כפעילות גומלין מתמדת, הנטועה תדיר בסיטואציה היסטורית קונקרטית וכחלק מאידיאולוגיה.
האקטיביזם החינוכי המוצע כאן אינו עוד רק פעילות חינוכית שתגוון את הלמידה או תבצע סביבה שאלת חקר בנאלית אשר תשובתה מובנת מאליו. הוא יאפשר למורה להציע לכיתתו שורה של פעילויות אקטיביות אשר יאפשרו למידה תוך ערעור החומר הלימודי. על המורה ליצור סיטואציה אשר תאפשר פעולה בעקבות אותו ערעור. פעולה חיובית ולא שלילית כדי למנוע שימוש לרעה בערכי האקטיביזם החינוכי, במיוחד בגיל הצעיר של גן הילדים ובית הספר היסודי.
האקטיביזם החינוכי אינו פעולה למען איכות הסביבה (איסוף בקבוקים ומחזור נייר), עזרה לחלשים (איסוף מוצרי יסוד בחגים ופעולות נוסח עמותות צדקה או התנדבות במסגרת מחויבות אישית בתיכון) וגם לא פעולה במסגרת תנועת נוער. מטרתן של כל פעולות אלה היא חיובית אבל היא לא מבצעת ערעור של המובן מאליו אלא פועל במסגרת כלליו. האקטיביזם החינוכי נועדה להביא לפעולה אקטיבית בסוף פעולת הערעור. ראוי כי תהיה מחויבות בית ספרית לאקטיביזם חינוכי. אין הדבר אומר כי חובה שתהיה מדיניות ניהולית אשר מעודדת בגלוי אקטיביזם בכל פעולה חינוכית אך ראוי שלא תיווצרנה התנגדויות בסיסיות אשר יכשילו את המורים ואת תלמידיהם.
להלן מספר הצעות לאקטיביזם חינוכי:
• בפרק הנלמד סביב השואה התלמידים ייצאו לראיין ניצולי שואה סביב שאלות שטרם נשאלו או שלא מקובל לשאול אותם (למשל ממה נהנו בתקופת השואה או מה החוויה החיובית הזכורה להם מתקופת השואה). שאלות מסוג זה יאפשרו הפיכת השואה מדבר-מה מקודש, מרוחק, מאובייקט היסטורי בתוך השיעור ההיסטוריה התיכוני לשאלה קרובה לתלמיד, דרך הסובייקט שעבר את תקופת השואה שאפשר להכיל עליו את מילותיה של זלדה לכל איש יש שם, יש לו תחושות ויש לו תובנות. תובנות אלה מקבלות משמעותיות בחלוף שישים שנה. האקטיביזם החינוכי יוביל לאפשרות לשאול שאלות, כל שאלה, להביא את ניצול השואה לכיתה, לשמור עמו על קשר, להיות פעיל בקרב קהילת ניצולי השואה (ולא במסגרת מחויבות אישית), לחקור סוגיות כמו מדוע ישראל מתייחסת לניצולי השואה כפי שהיא מתייחסת. שאלה אחרונה זו אפשרית לבחינה גם בשיעורי סוציולוגיה או כלכלה בתיכון. פעולה אקטיבית בסיום פעולת הערעור תהיה: הקמת אתר אינטרנט שיביא את הנתונים בפני כלל קהילת בית הספר או הקהילה המקומית, יצירת תנועת צעירים יחד עם ניצולי שואה למען הגברת המודעות לתחום הסיוע לניצולי שואה.
• בשיעורי איכות הסביבה ניתן לבחון את הצדדים החיוביים של פרויקט המחזור הלאומי ובמיוחד את הצדדים השליליים שלו (השתלטות עולם הפשע). סוגיה זו מאפשרת בחינה אקטיבית בשאלה כיצד קורה שיוזמות חיוביות בתחום החברתי מוליכות לשחיתות וכיצד עודף כוח בידי גורמים שלטוניים או חברתיים מביא להשחתת מידות. הפעולה האקטיבית תהיה איסוף הנתונים ממקורות מידע רבים ככל האפשר, ראיונות עם אנשי ציבור ואנשי אקדמיה סביב נושא הכוח השלטוני ועולם הפשע וכתיבת נייר עמדה אשר יובא בפני מקבלי החלטות למשל בועדת החינוך של הכנסת.
• בשיעורי חברה יכולים התלמידים לעסוק במסגרת אקטיביזם חברתי בשאלות כמו מדוע מדינת ישראל לא משנה את התקן של 40 תלמידים לכיתה מאז הקמתה? למי יש אינטרס לשמר את מספר התלמידים הגבוה בתקן הגן (35 תלמידים) מאז ועד היום? בחינת שאלות אלה תהיה תחילה עיונית ואולם מאוחר יותר תביא לראיונות עם גורמים פוליטים וגורמים חינוכיים. הפעולה האקטיבית תהיה יצירת קואליציית השפעה של בני נוער שמטרתה להביא לפעולה יזומה שתביא לשינוי התקן בכיתות הגן ובכיתות בית הספר.
• בשיעורי תקשורת ניתן לנתח את הדרתן של אוכלוסיות חלשות מהדיווחים החדשותיים סביב תאונות דרכים למשל. הפעולה האקטיבית תהיה שיתוף הציבור באתר אינטרנט אשר יעודד ביקורת התקשורת דרך מעקב יום יומי אחר אמצעי התקשורת המרכזיים.
הפדגוג החינוכי, המורה, שיוביל את הצעדים הללו יצטרך להצטייד ברמת מחויבות גבוהה ביותר לפעולתו החינוכית על פי גישתו של נתן גובר אודות הפדגוג הביקורתי. לדבריו, על הפדגוג הביקורתי להיות בעל השקפת עולם הומניסטית רדיקלית, מתעב כל סוג של דיכוי, ניצול, אפליה, הומופוביה וגזענות, שואף להומניזציה על ידי מאבק לא אלים בערכיה של החברה הקפיטליסטית, הפוסט-אידיאולוגית ובגילויים של לאומנות, פשיזם וגזענות באשר הם. עליו להיות שרוי בתודעה פעילה ומתמדת של חשיפה, פענוח והתמודדות עם המסרים האידיאולוגיים, הפוליטיים, החברתיים והמוסריים של עבודת החינוך, בעיקר של הסמויים שביניהם ונוקט בדרכי "הערמה וחתרנות" מוגבלות כדי להחדיר לעבודתו רכיבים ביקורתיים שמטרתם לטעת בתלמידיו ספקות וביקורת כלפי האתוסים הקפיטליסטיים, הלאומניים, הגזעניים והאחרים.
על פי אותה גישה האקטיביזם החינוכי יהיה מורכב משלושה צעדים. בראשון, למידה עיונית של עובדות תוך הכוונת הלומד להציף שאלות הנשענות על אסטרטגיה של ערעור. המחנך יספק אוירה של לגיטימציה לשאלות מסוג זה. הוא לא מתבקש לעסוק רק בשאלות אלה אלא גם ביצירת מצע בסיסי של ידע נרחב ומעמיק. אין לרוץ עם התלמידים לפעולות אשר נודף מהן ריח של פופוליזם זול ויצירת עניין מזויף שלא יחזיק לאורך זמן. המחנך יצטרך להוביל צעדי למידה אלה במחויבות לקראת הצעד השני.
במסגרתו יגבשו התלמידים פעילות של שאלת שאלות חתרניות בדרכי "הערמה וחתרנות", כדברי גובר אשר מפרש וטוען שאין למחנך זכות לממש את הפוליטיקה של השחרור של פאולו פריירה על גבם של התלמידים אלא "לזרוע ספקות וביקורת אך לא אשליות". כך יגבש המחנך אקטיביזם חינוכי שלא מביא לאוטופיה פדגוגית אלא לריאליזם פדגוגי שבמסגרתו התלמיד לומד את הקודים החברתיים, את יכולת ערעורם אבל גם את מגבלותיו הוא.
בצעד השלישי, התלמידים יגבשו פעולה אקטיבית: יציאה אל מחוץ לגבולות הכיתה ובית הספר בבדיקת הסוגיות שהעלו מתוך מטרה ליצור בהם ספקנות אך גם הבנה של אפשריותה של פדגוגיה ביקורתית בתחומי בית הספר בהיקף שיאפשר למחנך לסייע לתלמידו להגיע לכלל למידה משמעותית אשר יתכן ואף מומלץ שגם תביא אותו לפעולה ציבורית.



5 הערות על האקטיביזם

1. אין קיצורי דרך. ברמה הבסיסית על האקטיביזם להעניק לתלמידים ידע מעמיק אודות הנושא. אין "לקפוץ" לאקטיביזם בקרב צעירים (וגם מבוגרים) בלי הבהרת מטרותיו.
2. מוטיבציה תחילה. האקטיביזם דורש מהמורה לרמת מחויבות ומוטיבציה גבוהה דרך התחברות ממשית לנושא הנלמד. בהמשך אקטיביזם דורש גם זמן, גם מהמורה. זמן זה יכול להיות תובעני בשלבים כאלה ואחרים של התהליך אך הם מביאים לסיפוק רב בעשייה החינוכית מצד המורה ותלמידיו.
3. להיות חיובי. על המחנך להוביל את תלמידיו לפעולה אקטיבית חיובית ולא לפעולה שלילית אשר תעודד חריגה משמירת החוק או שדר של אפשרויות בלתי מוגבלות בשימוש בכוח האקטיבי.
4. לא בכל מחיר. יש לאפשר לצעירים גם לא להיות אקטיביסטים ולאפשר פלורליזם אשר לא יבטא בוז גלוי או סמוי כנגד המבקשים שלא ליטול חלק פעיל. לא כל חוסר רצון לאקטיביזם הוא בהכרח אדישות. לעיתים הוא ביטוי של חוסר בשלות.
5. נכונות להיכשל. על המחנך להיערך (ולהכין את תלמידיו) לאפשרות כי הפעולה האקטיבית תכשל. אין להביא את התלמידים למצב של "משחק סכום אפס" שבו אין טעם לנסות אקטיביזם כדרך חיים משום שהוא צפוי להיכשל. ראוי ללמד כי מכשלון לומדים. לומדים יותר.


מקורות:

גובר נתן (1999). "הרהורים ביקורתיים על הפדגוגיה הביקורתית" בתוך: אילן גור-זאב (עורך), מודרניות, פוסט מודרניות וחינוך. תל אביב: הוצאת רמות, אוניברסיטת תל אביב. עמ' 121 – 142

גור-זאב אילן (תשנ"ז). "הנרי ג'ירו – פדגוגיה ביקורתית?" בתוך אילן גור-זאב (עורך), חינוך בעידן השיח הפוסטמודרני. ירושלים: מאגנס. עמ' 65 – 88.

פריירה פאול (1981). פדגוגיה של מדוכאים. תל אביב: הוצאת מפרש.

פריירה פאול ושור איירה (1990). פדגוגיה של שחרור, דיאלוגים על שינוי בחינוך. תל אביב: הוצאת מפרש.


גרסה מקוצרת של מאמר זה הופיעה ב"הד החינוך – אל המאה ה-21", גיליון מס' 7, יוני 2007, עמ' 66 - 67

בורג - מה יש לך לאמר על זה?

בורג אחד זרק פצצה ועכשיו כולנו מנסים לנטרל אותה? הנה קישור לכתבה "גט כריתות" בהארץ.
מזמינה אתכם לתגובות, לשיחה כנה ופתוחה, ואולי גם לוהטת.
מירה

שבוע הספר: המידרוג של הרייטינג

חברתנו מירה טנצר העלתה את סוגיית המשאלים למיניהם המתרחבים במוספי הספרים למיניהם (תודה למוסף "ספרים הארץ" שלא נסחף אבל ממשיך לפרסם את הרשימה הלא-משמעותית ולא-חשובה של הרייטינג השבועי בתחום הספרים).
זו רעה חולה, תקשורתית, שהחלה בעשרים השנים האחרונות. מעריב הביא אותה, מדי חג מרכזי (פסח כמדומני) לדרגת שכלול עליונה: הרופאים הטובים ביותר (מי בוחר?), בתי הספר הטובים ביותר (יש כאלה? מי קובע?), מקומות הישוב הטובים ביותר (למי?).
דה מרקר בירחונו קובע מדי פעם את עשירי ישראל ברשימה שמוכיחה כי אל לנו לקבור את מרקס עמוק כל כך וכדאי להוציא אותו מדי פעם ולרעננו. ערוץ 2, תחת שרביטם של גדי סוקניק (מלווה בצמד פרשנים ידענים-לרגע) מדרג את כל ה"מי ומי".
הרשימות הללו, יחד עם תרבות טבלת קבוצות הכדורגל והשביעיות של מרכזי המפלגות (או תחליפיהן הפריימריז הפתוחים), כל אלה - יחד ולחוד - מחדדים את הפיכת הסובייקט לאובייקט החשוף למניפולציות. זו חרושת שבה מדרגים אותך, מסמנים אותך, ממספרים אותך. או שאתה בנבחרת (הנסגרת כל רגע) או שאתה לא קיים. או שאתה עושה את זה "ביג טיים" "סוף הדרך" או שאתה פשוט לא. לא כלום. או שאתה ז'ונגלר וצפוי לך עתיד גדול, פתאומי או שאתה פשוט נידון לכליה.
ואת גורלך, בן אדם, תקבע לה רשימה סתמית המדורגת בד"כ על ידי אנשים מקריים (האם נמסרת לך הערת אזהרה שהם מקריים?) או טריבונל מסחרי של מאסטרואים למיניהם שדבריהם ייערכו על ידי חדר בקרה עליון שיקפיד להעלות עבור הבעלים של הערוץ את הרייטינג תוך חיתוך ההתרגשות הרגעית הנארזת בצלופן סגול המכיל את התמהיל הנכון במינון המתאים ובריגוש הנכון.
אפשר להירגע.
יש חיים אחרי הרשימות והמידרוגים.
אלה חיים של חריגה, של יציאה מתוך המובן מאליו הפוליטי, הבידורי, הממסדי.
לעיתים יציאה זו צריכה להכיל בתוכה אומץ לב אישי, אפשרות גדולה לאוטונומיה.
ובעיקר אהבה רבה.

תרבות הרייטינג ועם הספר / הגיגים לפני שבוע הספר

במוסף סופשבוע של העיתון מעריב (1.6.07) מופיעה, תחת הכותרת "חובה לקרוא", כתבה המדרגת את 40 הספרים הטובים ביותר שנכתבו בישראל מאז קום המדינה. המדרגים הם "בכירי העורכים, מבקרי הספרות, מו"לים וחוקרים". בכתבה מתוארים תהליך הבחירה והדירוג, וכמובן, הרשימה הנבחרת.
אני מתארת לעצמי שכל אחד יעשה מה שעשיתי אני – יברר מי הם הספרים שברשימה, ויוודא שאף הוא קרא אותם. את אלה שלא, הוא יבטיח לעצמו לקרוא מתישהו (השביתה הבאה? החופשה?) אבל אחרי שעשיתי את הדברים הללו (ובעצם, לפני) התחילה להטריד אותי המחשבה שתרבות הרייטינג משתלטת לנו על החיים. עוד חשבתי לעצמי שאמות המידה שעל פי הן אפשר להעריך הן בעייתיות מאוד.
כתבה קצרה של אדם ברוך "כל הכבוד לנו, באמת", מתייחסת לרעיון הדירוג ולרשימה עצמה. עצם הרעיון נראה לאדם ברוך חיובי: "קבוצת עורכים מבקשת להכניס לשעה קלה את הספרות הישראלית למחזור הדם של התקשורת הישראלית... למשאל הזה יש סיכוי רציני לעורר פה דיון ממשי באופיה של הספרות, בתפקידיה, האם היא רק מוצר של פנאי, או שהיא סמן פוליטי וחברתי ממשי." אדם ברוך מעלה שאלות וסייגים באשר לאופן הביצוע ובקשר לרשימה עצמה. למשל, הוא שואל – "האם ה"טוב" הוא גם "חשוב" (ומתייחס ל"הוא הלך בשדות" של משה שמיר) ו"האם המשתתפים במשאל אמנם הבחינו בין "טוב" ו"חשוב"?" יתרה מזו, מעיר ברוך – מחלק מהמשתתפים במשאל, מפאת גילם, נמנעה חווית הקריאה המחוברת לזמן, לאקלים, למקום. כך הם החמיצו, למשל, את הופעתו הראשונה של "עשן" של אהרון אפלפלד, "שהפכה בראשית שנות השישים את מגמת פני הספרות הישראלית..." עוד תוהה ברוך כיצד נעדרו מן הרשימה סופרים וספרים שסימנו מהלכים ממשיים בתרבות הישראלית, ולעומת זאת, מככבים בה סופרים שיתכן והם בעיקרם "שרתים מושבעים של הערכים הציוניים השליטים".
בסיכומו של דבר, אומר ברוך, ש"הרשימה שהתקבלה משכנעת ואינה משכנעת... מפגן של טעם טוב למדי, שנרקם בתודעה הישראלית באמצעות נחת רוח עצמית מוגזמת... זו רשימה צפויה למדי... זהו מדף פתור, לא מדף מערער... הרשימות האלה, כך מתברר, כמעט לעולם אינן באמת סבלניות כלפי האזוטרי או הניסויי. כל הכבוד לנו, באמת."
אז מה דעתכם, באשר לרעיון הדירוג? באשר לרשימה?
מירה

מאבק הסטודנטים, הלקח: מאבק חייב להיות קצר

קיץ 2006.
מתחילים להתמזמז בלבנון.
תותחים רועמים.
מטוסים יורדים ועולים.
אולמרט נשחק, פרץ נהרס.
חיפה עירי מופגזת.
ובתקשורת: איש אחד צוחק על ישראל ושוחק אותה. הסוד הישן התגלה כנכון: הכרעה חייבת להיות בשדה הקרב המזרח תיכוני קצרה ואם אפשר - קצרה יותר.

כמעט קיץ 2007.
מתחילים להתמזמז בשביתה.
יורדים לכבישים.
מתראיינים ועונים.
מדפיסים חולצות.
מפגינים וצועקים.
אולמרט שוחק, וינוגרד מעניין יותר.
הסטודנטים מאבדים גובה.
ובתקשורת: המדינה מתעניינת במשהו אחר, במלחמה, בפגזים, בקאסמים, בדכדוך ובעשיית כסף (מי שעושה מצפצף על מי שלא עושה).

הלקח: בשדה הקרב התקשורתי אל מול ממשלה ופקידי האוצר יש להגיע להכרעה בטווח זמן קצר. אם אפשר - קצר מאד.
קרב קצר, הישגים מועטים.
שקט.
עוד קרב קצר, הישגים מועטים.
שקט.
אין יותר זמן בשדה הקרב הקשור לשוק העבודה/השכר לקרבות ארוכים.
מאבדים אז גובה.
מאבדים עניין תקשורתי.
נטחנים תחת אבק האירועים הישראליים הדוחקים יותר.

כל מה שנכתב כאן לא בא כדי לפגוע/לרפות ידיים אלא להביא ליותר כוח בפעם הבאה

'עבודה' בעיניים

אנחות רווחה נשמעו ביום שני בלילה עם קבלת ההודעה כי הסטודנטים חתמו על ההסכם שהוצע על ידי הממשלה. הסיבות לאנחות הרווחה רבות ומגוונות, כן, כן רצון אמיתי של תאבי דעת ואוהבי לימוד , דאגה ואחריות להשלכות ולמשמעויות של ביטול הסמסטר, אפשרות לממש ולו באופן חלקי את התכנונים לקיץ ועוד. המאבק הזה חשף כמה נקודות אור במציאות הישראלית, אך חשף שוב את נקודות התורפה, בעיקר את פרי הביאושים של ההפרטה, שמכרסמת לא רק ביכולת להעניק שיוויון הזדמנויות לכל אדם, לא רק בהעמקת הפערים החברתיים, אלא גם בראייה של הטפל/תפל ועיקר בחינוך, שלא לדבר על העייפות הנפשית והנואשות מאפשרות של שינוי בסולם הערכים ובסדרי העדיפות של המושלים ונתיניהם בארץ הזאת. הסטודנטים, על כל פנים אלה שאני פגשתי מהווים את נקודת האור בסיפור קורות הארץ בשנה האחרונה, הם לימדונו פרק באזרחות, באכפתיות, במעורבות ביכולת לתת ביטוי עומק לרצון שלהם לחיות כאן חיים שערכי צדק חברתי, חינוך אמיתי והשכלה נגישה לכל אדם. ואנחנו? האם הפנמנו שהסטודנטים האלה מבקשים ערך מוסף לתחום הידע שהם רוכשים באקדמיה, שפרופסיה אינה חזות הכל ועיקר החינוך. האם למדנו שפוליטיקה, ערכים, זהות, אנושיות, אמנות ותרבות, או בלשונו של ברונר כמדומני, "איך להיות יותר אדם" הם העיקר, והפרופסיה והדידקטיקה הם כלי שרת, אמצעי, מרכב לחתור אל מחוזות האוטופיה, אל מלאות ההוויה, או לפחות עוד נתון בשיקולי הדעת של פוליטיקאי, שר, ראש ממשלה, מדען, תעשיין, אזרח, וכן הלאה. ההסכם שנחתם אינו מביא בשורת שינוי, הוא פתרון רגעי וחולף כדי לסיים את שנת הלימודים בשלום. מעבר לפינה אורב כבר הקיצוץ הכבד הבא בעיקר במכללות לחינוך, כן, גם באורנים. מעבר לעיקול מצפים אלה שקובעים באמת את סדרי העדיפות במדינה הזו, "נערי או שמא כבר זקני האוצר" אלה שאמרו "ישחקו הנערים לפנינו". מהיכן יילקח הכסף להחזרת הכסף למערכת ההשכלה הגבוהה ולמכללות לחינוך? אל נתפלא שהכסף הזה יגיע מהקיצוץ שייגזר עלינו ועל כל ישראל ונאמר אמן.ולמי נתפקד?
משה יצחקי

עם סיום השביתה ולקראת המשך המאבק

דברים מדאיגים ומעודדים גם יחד ראינו בשבוע האחרון.

מדאיגים אותם סטודנטים ששוב נוקטים בסיסמא הפופולרית כל כך, 'מושחתים תתפטרו'. מדאיג כי הדבר מבטא צורת מחשבה של 'שרות לקוחות'. יותר מכך, הוא מבטא חשיבה לפיה כל מי שעדיין לא הנהיג מאבק ולקח אחריות הוא בהכרח נקי וזך, ואילו כל מי שכן עשה זאת הוא בחזקת 'מושחת' שבמוקדם או במאוחר עליו 'להתפטר'.

ולא שאין מקום לביקורת על כל אחד ואחת מאיתנו.

ולא שאין מקום לתיקונים משמעותיים בחוקת התאחדות הסטודנטים שאין לי מושג מה סעיפיה וכיצד היא נראית.

ומה מעודד? מידת המחוייבות של הרבה מאד סטודנטים למאבק. מעודד לראות ולשמוע שרבים רבים מבינים את ההקשר בו התנהל כל העייסק הזה. מעודד לראות שרבים מהם מבינים מי האויב האמיתי של חברה הגונה בישראל [שוחט ודומיו, פקידי האוצר, העורכים הכלכליים של 'הארץ', כמה מראשי ור"ה ובקיצור כל מי שמעוניין לנהל כל תחום במדינה על פי 'עקרונות השוק' שמשמעותם לקחת מאלו שיש להם פחות ולתת לאלו שיש להם יותר].

שעורי בית:

א. בדק בית בחוקת התאחדות הסטודנטים. ליצור כלים ברורים לדמוקרטיזציה יציבה, שמצד אחד תתן כוח ברור וסמכות ברורה בידי ההנהגה הנבחרת, ומצד שני תאפשר לציבור הסטודנטים להשפיע שלא באופן אלים ופוטשי כפי שראינו בימים האחרונים.
ב. הרחבת חזית הפעולה: יצירת קשרים של ממש עם כל גורם שהאינטרס העמוק שלו דומה [ומדובר ב90% מהישראלים לסוגיהם, עדותיהם רב-תרבותיותם וכו'], בשלב זה קשרים של מלים והצהרות פומביות [ככה פועלת הפוליטיקה], ארגוני המורים, איגוד התעשיה, השלטון המקומי, ההסתדרות, התנועה הקבוצית, תנועות הנוער והכי חשוב: חברי כנסת אוהדים. על אחת ידענו [שלי יחימוביץ] עוד אחד התגלה לנו פתאום [מלכיאור]. חייבים להיות עוד. בעתיד הקרוב יש ליצור עוד על ידי השפעה ישירה, איש באיש במפלגה הקרובה לליבו [תתפקדו תתפקדו תתפקדו תתפקדו]. איך מרחיבים חזית?בשלב זה בדיבורים: כנסים פומביים, מאמרים בעיתונות, פגישות עבודה של מנהיגי הסטודנטים עם כל הגורמים הללו.
ג. מעקב צמוד ושיטתי אחר מילוי הסכם הפשרה, שמחד גיסא יש בו הישגים ברורים [ביטול הבחנה בין דור א לדור ב והצהרה על החזרת מיליארד ש"ח תוך 4 שנים], אך מאידך גיסא הוא עמום, מותנה, ונתון בסופו של יום בידי פקידי האוצר ושלוחיהם בממשלה, בתקשורת ובציבור.

גם אם לבי חמוץ לאור המצב הישראלי, לבי לבי אתכם, רבותי ומורי הסטודנטים. מוריד את הכובע בפניכם. לא יודע עם אילו ציונים תסיימו את הסמסטר, באזרחות קיבלתם 10.

האקדמיה הישראלית - תעשיה בלי רוח?

הטיימס הקדיש מאמר למצבה של האקדמיה הישראלית:
http://www.thes.co.uk/current_edition/story.aspx?story_id=2036728

אתם מוזמנים לקרוא ולהגיב

מנהרת הזמן

שימו לב. לפני שלוש שנים. תקראו כל מילה. עד הסוף. שלוש שנים, לא יאומן.

קללת דוקינס
מאת יואל אסתרון הארץ, 28.6.04
ג'ון דוקינס איננו חבר מרכז הליכוד, ולכן קשה לדעת אם לימור לבנת שמעה עליו. דוקינס הוא האיש שהרס את האוניברסיטאות באוסטרליה. ב-1988 היה לו רעיון: להפוך את כל האוניברסיטאות והמכללות למעין חברות מסחריות הפועלות לפי כוחות השוק. הוא העמיד בראשן סופרי גרעינים, והם עשו מה שהם יודעים לעשות: חתכו וחסכו. במקום לייצר תשתית לאומית למדע ותרבות הם חשבו על השורה התחתונה. דוקינס היה שר החינוך; היום הוא מופת לכוח המשחית של פוליטיקאים. ההידרדרות היתה מהירה. חוקרים ידועי שם נאלצו לעזוב. רמת הלימודים ירדה. מחלקות יקרות כמו הנדסה ומדעים צומצמו. האתיקה התמוססה: חברות מסחריות שהעניקו חסות למחקרים הכתיבו את אופיים וצינזרו ממצאים לא נוחים. ההרס ניכר גם מחוץ לכותלי האוניברסיטאות. למשל, נוצר מחסור קריטי במהנדסים לתעשייה ובמורים למתמטיקה בבתי הספר התיכוניים.הדוגמה האוסטרלית עמדה לנגד עיניהם של הפרופסורים של "בשער" כשהכינו דו"ח מבהיל על הסכנות לאוניברסיטאות בישראל. הדו"ח לא פורסם עד כה לא משום שהוא סודי ביותר. למעשה, איש לא גילה בו עניין; בוודאי לא הפוליטיקאים. אך מתברר שגם רוב חברי הסגל באוניברסיטאות לא התעוררו. לכנס של עמותת "בשער" ביום חמישי שעבר בתל אביב באו פחות ממאה. משה גולדברג, פרופסור למתמטיקה בטכניון, אומר, שעמיתיו הם "יונקים חסרי חוליות". לדבריו, הם יודעים את גודל האיום על האוניברסיטאות, שהוא "איום על עצם החיות של המדינה", ולא עושים כמעט דבר. "כשהממשלה החליטה לפתח מטוס קרב היא פנתה לטכניון. בעוד עשר שנים, אחרי שהטכניון יאבד את כל האנשים המבריקים, לא יהיה לה למי לפנות. מי יפתח מטוס? מכללת תל חי?"המספרים מדברים. התקציב הכולל של האוניברסיטאות בישראל (להבדיל מהמכללות) הוא כ-1.41 מיליארד דולר, פחות מתקציבה של אוניברסיטת יוקרה אחת בארצות הברית. התקציב של הרווארד הוא 2.28 מיליארדים. של 1.67 - MIT מיליארד. כמובן, קשה להתחרות בליגת הקיסוס, אך גם בהשוואה לאוניברסיטאות הציבוריות בארה"ב ובאירופה - ישראל בנחיתות גדולה. ההוצאה על סטודנט בהולנד כמעט כפולה. בקליפורניה - פי חמישה.הרעיון להקים אוניברסיטה בישראל נולד עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון. צבי הרמן שפירא, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת היידלברג, כתב את "מכתב העתיד" כבר ב-1882. בזכות חזונם של מעטים הטכניון והאוניברסיטה העברית חוגגים 80 שנה של הישגים. אבל כפי שאומר פרופ' זאב תדמור, בעבר נשיא הטכניון, מתברר שקל למדי "לפרק, להכניע מערכת שנבנתה שמונים שנה". הפרופסורים לא יכולים לפטור את עצמם מחשבון נפש כיצד איפשרו לפוליטיקאים דריסת רגל בהיכלם (רמז: ביהירותם הם לא טרחו לדון ברצינות בהמלצות דו"ח מלץ משנת 2000)מי מפרק? ניחוש אחד! החלטת הממשלה בספטמבר 2003 על "שיפור ההשכלה הגבוהה" היתה למעשה ניסיון לעצב אותה מחדש בצלם הפוליטיקה. בעקבות ההחלטה, בינואר השנה שלח יו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) שליד המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) מכתב, הקובע "עקרונות מחייבים בדבר המבנה הארגוני של המוסדות להשכלה גבוהה". בעיני רבים, זו התחלת הסוף.במכתב יש פגיעה בסעיף 15 של חוק המל"ג, שהוא ליבת החופש האקדמי בישראל. חברי סגל בכל האוניברסיטאות סבורים שהמכתב הוא מעשה אונס, כהגדרתם, והחתום עליו, יו"ר ות"ת, פרופ' שלמה גרוסמן מבר-אילן, איננו אלא "מלחך פנכה". אבל כל הטלנובלה השופעת יצרים הזאת מתרחשת בלי כל הד תקשורתי, כמו עץ נופל ביער זן. אולי משום שאנשים מתקשים לעכל את כל הקיצורים המעצבנים האלה - ות"ת, מל"ג ושאר ירקות. למרבה הצער, זה לא ויכוח אקדמי על עתיד החופש האקדמי. השאלה היא, מי יהיו הרופאים שיטפלו בנו, ומי המהנדסים שיבנו גשרים, ומי ימציא לנו פטנטים להשקות את המדבר, ומי יפתח את ההיי-טק, ומי יפסוק בבתי המשפט, ומי יפתח את המחשבה הפילוסופית. דוד בן-גוריון הבין את זה כשאמר ב-1949: "כל פעולתנו המשקית והתרבותית לא תתואר בלי שימוש מקסימלי בכיבושי המדע". איפה בן-גוריון ואיפה אנחנו? הפרופסורים לא יכולים להסתגר במעבדות שלהם ולהניח את המאבק לקומץ משוגעים לדבר. אבל גם אנחנו לא יכולים להישאר אדישים כשפופוליטיקאים ש"פרופסור נשמע להם כמו קללה" (כעדותו של ח"כ ג'מאל זחאלקה) מתנכלים לאוניברסיטאות ומאיימים להורסן. תזכרו את ג'ון דוקינס.
תגובה לאסתרון בדואל:

מאמר מצוין ונכון. ברכות על הבהירות והחד-משמעיות. ושאלה מתבקשת: אולי יבינו שם בהארץ, את הקשר בין התמיכה הגורפת בהפרטה כפי שמביע אותה העיתון "החושב" זה דור שלם, לבין הסוגיה המסויימת, גם אם הקריטית הזו, של ההשכלה הגבוהה? אולי אתה מבין? ואם אתה מבין, אולי תסביר שם במערכת? אולי?
בפראפראזה על דברייך: " הפרופסורים [והעיתונאים החושבים] לא יכולים להסתגר במעבדות [מאחורי העמדות הפרימיטיביות הדוגמטיות הפונדמנטליסטיות] שלהם ולהניח את המאבק לקומץ משוגעים לדבר [שאחד מהם, אריה כספי, לצערנו כבר מת]. אבל גם אנחנו לא יכולים להישאר אדישים כשפופוליטיקאים ש"פרופסור נשמע להם כמו קללה" (כעדותו של ח"כ ג'מאל זחאלקה) מתנכלים לאוניברסיטאות [ולמערכת הציבורית הישראלית כולה] ומאיימים להורסן [כלומר להפריטן]. תזכרו את ג'ון דוקינס [ואת נחמיה שטרסלר ובנימין נתניהו ודוד קליין ועוד כמה]".

ההסכם המוצע

שלום לכם

ובכן, קראתי את ההסכם המוצע לסטודנטים. יהיה מי שיגיד קדימה קחו את הציפור מרוטת הנוצות הזאת, העוטה נוצות מלאכותיות ומזויפות, אחזו בה בשתי ידיים וחזרו לשורה, אל מקומכם ילדים טובים והפסיקו לנדנד עם האוטופיות, מתקני עולם שכמותכם. תהיו פרגמטיים כמונו המבוגרים, נותנים לך קח. אבל רק דקה לפני שחוזרים לריבוע הצייתני, קראו שוב את ההסכם, בחנו אותו על פי המרחק שבין המלים המסמנות לבין המסומן, היינו הדברים שבעצמם, וסמנו את המרחק והפער. לעתים די לקרוא פתיח של מסמך, את ההצהרה שבו כדי לדעת אם אתה אוחז מסמך אמיתי או זיוף, מס שפתיים, רוממות הדאגה להשכלה ולחינוך בקצה קולמוס נציגי ראש הממשלה, והטיפקס המוכן למחוק בלב פקידי האוצר. ובכן החלק המקדים במסמך הוא מס שפתיים, שקרי כמעט, ובכך ומעורר אי אמינות גבוהה ביחס לתוכן ההסכם. ראוי לקרוא את ההסכם בקריאה ספרותית:
כתוב שם: "מתוך דאגה אמיתית להשכלה הגבוהה...", "מחויבות לדו שיח קבוע"?... האם הניסוח הזה משקף את העבר (כמדומני שלא-) (הווה מתמשך?- לא בחודש האחרון) - עתיד? - נחוצים מעשים שיוכיחו זאת ולא מלים מסמאות).
הניסוחים בתוכן המסמך די מעורפלים בחלקם, ולא נותנים מענה אמיתי למצב ההשכלה הגבוהה ולמערכת החינוך
ההסכם אמנם בא להניח תחבושת משככת על השבר, כדי לאפשר חזרה לשגרה לימודית ולשקט תעשייתי, שזה בעיני דבר חשוב כשלעצמו, אבל אין בו כדי לתת פתרון מן היסוד לשבר העמוק בהשכלה ובחינוך שיש לו השלכות חברתיות שעל תיקונם מן היסוד, נאבקו הסטודנטים באופן מעורר הערכה ותקווה .

החזרה ללימודים צריכה להיות מותנית, באבטחות מעוגנות היטב שיחייבו מימוש ההסכם על ידי הממשלה.
והמשך הטיפול המקיף במצב הרעוע של מערכות ההשכלה והחינוך. במקביל יש להתכונן לשלב הבא של המאבק
אשר יוביל לתהליך שיקום חורבות המערכת הקורסת ושינוי סדרי עדיפות לחינוך והשכלה שוויוניים ואיכותיים.

ואגב, ראוי לשים לב שהסטודנטים שלנו שמו לב שבדרום מתחוללת מלחמה, המלחמה על מערב הנגב ושדרות בתוכה בעיצומה. שוב הוכח שהממשלה מתגלה בחולשתה ולתוך החלל הזה צץ לו הגביר גאידמק. הפתרונות נגד הקאסמים אינם מצויים רק בתגובה הצבאית, אלא בסולידריות ובחיזוק החוסן החברתי. הסטודנטים שמו לב לזה ונרתמו. ואנחנו המרצים? אני מציע מפגש לבחינת אפשרות התמיכה שלנו באנשי שדרות והנגב המערבי.

שבוע טוב
משה יצחקי