מילכוד, יאוש לא נוח או הרהורי כפירה, ר"ל?

לא, אין לי הרהורי כפירה ואיני מערערת על צדקתו של המאבק וגם לא על אופן התנהלותו, אני רק תוהה בקול רם: איך אפשר יהיה לסיים מאבק שבו כולם יודעים שההסכם שייחתם, אם וכאשר, לא יהיה שווה את הנייר עליו הוא נחתם? ומה אם ייחתם הסכם ויופר, כצפוי, מיד בתום שנת הלימודים, או רגע לאחר פתיחת השנה הקרובה?
בקיצור, בעידן בו אין הסכמה לא רק על כללי המשחק, אלא גם על המגרש ובאיזה משחק מדובר, הייאוש נעשה הרבה יותר עמוק. הרי למעשה אנחנו רוצים לאמר משהו על כללי המשחק עצמם, על החוקים, משהו על מה שקורה כאן, על המנהיגות, על איכות השלטון... אבל כיוון שאיננו יכולים לאמר על כך שום דבר שיהיו לו פירות ממשיים, אנחנו מסתפקים ב"יולי, יולי, מה עשו לי, את ההשכלה לקחו לי"...
כפי שכבר אמרתי אחרי הכנוס האחרון, הסטודנטים עצמם הם נקודת אור באפלה.