מאבק הסטודנטים, הלקח: מאבק חייב להיות קצר

קיץ 2006.
מתחילים להתמזמז בלבנון.
תותחים רועמים.
מטוסים יורדים ועולים.
אולמרט נשחק, פרץ נהרס.
חיפה עירי מופגזת.
ובתקשורת: איש אחד צוחק על ישראל ושוחק אותה. הסוד הישן התגלה כנכון: הכרעה חייבת להיות בשדה הקרב המזרח תיכוני קצרה ואם אפשר - קצרה יותר.

כמעט קיץ 2007.
מתחילים להתמזמז בשביתה.
יורדים לכבישים.
מתראיינים ועונים.
מדפיסים חולצות.
מפגינים וצועקים.
אולמרט שוחק, וינוגרד מעניין יותר.
הסטודנטים מאבדים גובה.
ובתקשורת: המדינה מתעניינת במשהו אחר, במלחמה, בפגזים, בקאסמים, בדכדוך ובעשיית כסף (מי שעושה מצפצף על מי שלא עושה).

הלקח: בשדה הקרב התקשורתי אל מול ממשלה ופקידי האוצר יש להגיע להכרעה בטווח זמן קצר. אם אפשר - קצר מאד.
קרב קצר, הישגים מועטים.
שקט.
עוד קרב קצר, הישגים מועטים.
שקט.
אין יותר זמן בשדה הקרב הקשור לשוק העבודה/השכר לקרבות ארוכים.
מאבדים אז גובה.
מאבדים עניין תקשורתי.
נטחנים תחת אבק האירועים הישראליים הדוחקים יותר.

כל מה שנכתב כאן לא בא כדי לפגוע/לרפות ידיים אלא להביא ליותר כוח בפעם הבאה

'עבודה' בעיניים

אנחות רווחה נשמעו ביום שני בלילה עם קבלת ההודעה כי הסטודנטים חתמו על ההסכם שהוצע על ידי הממשלה. הסיבות לאנחות הרווחה רבות ומגוונות, כן, כן רצון אמיתי של תאבי דעת ואוהבי לימוד , דאגה ואחריות להשלכות ולמשמעויות של ביטול הסמסטר, אפשרות לממש ולו באופן חלקי את התכנונים לקיץ ועוד. המאבק הזה חשף כמה נקודות אור במציאות הישראלית, אך חשף שוב את נקודות התורפה, בעיקר את פרי הביאושים של ההפרטה, שמכרסמת לא רק ביכולת להעניק שיוויון הזדמנויות לכל אדם, לא רק בהעמקת הפערים החברתיים, אלא גם בראייה של הטפל/תפל ועיקר בחינוך, שלא לדבר על העייפות הנפשית והנואשות מאפשרות של שינוי בסולם הערכים ובסדרי העדיפות של המושלים ונתיניהם בארץ הזאת. הסטודנטים, על כל פנים אלה שאני פגשתי מהווים את נקודת האור בסיפור קורות הארץ בשנה האחרונה, הם לימדונו פרק באזרחות, באכפתיות, במעורבות ביכולת לתת ביטוי עומק לרצון שלהם לחיות כאן חיים שערכי צדק חברתי, חינוך אמיתי והשכלה נגישה לכל אדם. ואנחנו? האם הפנמנו שהסטודנטים האלה מבקשים ערך מוסף לתחום הידע שהם רוכשים באקדמיה, שפרופסיה אינה חזות הכל ועיקר החינוך. האם למדנו שפוליטיקה, ערכים, זהות, אנושיות, אמנות ותרבות, או בלשונו של ברונר כמדומני, "איך להיות יותר אדם" הם העיקר, והפרופסיה והדידקטיקה הם כלי שרת, אמצעי, מרכב לחתור אל מחוזות האוטופיה, אל מלאות ההוויה, או לפחות עוד נתון בשיקולי הדעת של פוליטיקאי, שר, ראש ממשלה, מדען, תעשיין, אזרח, וכן הלאה. ההסכם שנחתם אינו מביא בשורת שינוי, הוא פתרון רגעי וחולף כדי לסיים את שנת הלימודים בשלום. מעבר לפינה אורב כבר הקיצוץ הכבד הבא בעיקר במכללות לחינוך, כן, גם באורנים. מעבר לעיקול מצפים אלה שקובעים באמת את סדרי העדיפות במדינה הזו, "נערי או שמא כבר זקני האוצר" אלה שאמרו "ישחקו הנערים לפנינו". מהיכן יילקח הכסף להחזרת הכסף למערכת ההשכלה הגבוהה ולמכללות לחינוך? אל נתפלא שהכסף הזה יגיע מהקיצוץ שייגזר עלינו ועל כל ישראל ונאמר אמן.ולמי נתפקד?
משה יצחקי

עם סיום השביתה ולקראת המשך המאבק

דברים מדאיגים ומעודדים גם יחד ראינו בשבוע האחרון.

מדאיגים אותם סטודנטים ששוב נוקטים בסיסמא הפופולרית כל כך, 'מושחתים תתפטרו'. מדאיג כי הדבר מבטא צורת מחשבה של 'שרות לקוחות'. יותר מכך, הוא מבטא חשיבה לפיה כל מי שעדיין לא הנהיג מאבק ולקח אחריות הוא בהכרח נקי וזך, ואילו כל מי שכן עשה זאת הוא בחזקת 'מושחת' שבמוקדם או במאוחר עליו 'להתפטר'.

ולא שאין מקום לביקורת על כל אחד ואחת מאיתנו.

ולא שאין מקום לתיקונים משמעותיים בחוקת התאחדות הסטודנטים שאין לי מושג מה סעיפיה וכיצד היא נראית.

ומה מעודד? מידת המחוייבות של הרבה מאד סטודנטים למאבק. מעודד לראות ולשמוע שרבים רבים מבינים את ההקשר בו התנהל כל העייסק הזה. מעודד לראות שרבים מהם מבינים מי האויב האמיתי של חברה הגונה בישראל [שוחט ודומיו, פקידי האוצר, העורכים הכלכליים של 'הארץ', כמה מראשי ור"ה ובקיצור כל מי שמעוניין לנהל כל תחום במדינה על פי 'עקרונות השוק' שמשמעותם לקחת מאלו שיש להם פחות ולתת לאלו שיש להם יותר].

שעורי בית:

א. בדק בית בחוקת התאחדות הסטודנטים. ליצור כלים ברורים לדמוקרטיזציה יציבה, שמצד אחד תתן כוח ברור וסמכות ברורה בידי ההנהגה הנבחרת, ומצד שני תאפשר לציבור הסטודנטים להשפיע שלא באופן אלים ופוטשי כפי שראינו בימים האחרונים.
ב. הרחבת חזית הפעולה: יצירת קשרים של ממש עם כל גורם שהאינטרס העמוק שלו דומה [ומדובר ב90% מהישראלים לסוגיהם, עדותיהם רב-תרבותיותם וכו'], בשלב זה קשרים של מלים והצהרות פומביות [ככה פועלת הפוליטיקה], ארגוני המורים, איגוד התעשיה, השלטון המקומי, ההסתדרות, התנועה הקבוצית, תנועות הנוער והכי חשוב: חברי כנסת אוהדים. על אחת ידענו [שלי יחימוביץ] עוד אחד התגלה לנו פתאום [מלכיאור]. חייבים להיות עוד. בעתיד הקרוב יש ליצור עוד על ידי השפעה ישירה, איש באיש במפלגה הקרובה לליבו [תתפקדו תתפקדו תתפקדו תתפקדו]. איך מרחיבים חזית?בשלב זה בדיבורים: כנסים פומביים, מאמרים בעיתונות, פגישות עבודה של מנהיגי הסטודנטים עם כל הגורמים הללו.
ג. מעקב צמוד ושיטתי אחר מילוי הסכם הפשרה, שמחד גיסא יש בו הישגים ברורים [ביטול הבחנה בין דור א לדור ב והצהרה על החזרת מיליארד ש"ח תוך 4 שנים], אך מאידך גיסא הוא עמום, מותנה, ונתון בסופו של יום בידי פקידי האוצר ושלוחיהם בממשלה, בתקשורת ובציבור.

גם אם לבי חמוץ לאור המצב הישראלי, לבי לבי אתכם, רבותי ומורי הסטודנטים. מוריד את הכובע בפניכם. לא יודע עם אילו ציונים תסיימו את הסמסטר, באזרחות קיבלתם 10.

האקדמיה הישראלית - תעשיה בלי רוח?

הטיימס הקדיש מאמר למצבה של האקדמיה הישראלית:
http://www.thes.co.uk/current_edition/story.aspx?story_id=2036728

אתם מוזמנים לקרוא ולהגיב

מנהרת הזמן

שימו לב. לפני שלוש שנים. תקראו כל מילה. עד הסוף. שלוש שנים, לא יאומן.

קללת דוקינס
מאת יואל אסתרון הארץ, 28.6.04
ג'ון דוקינס איננו חבר מרכז הליכוד, ולכן קשה לדעת אם לימור לבנת שמעה עליו. דוקינס הוא האיש שהרס את האוניברסיטאות באוסטרליה. ב-1988 היה לו רעיון: להפוך את כל האוניברסיטאות והמכללות למעין חברות מסחריות הפועלות לפי כוחות השוק. הוא העמיד בראשן סופרי גרעינים, והם עשו מה שהם יודעים לעשות: חתכו וחסכו. במקום לייצר תשתית לאומית למדע ותרבות הם חשבו על השורה התחתונה. דוקינס היה שר החינוך; היום הוא מופת לכוח המשחית של פוליטיקאים. ההידרדרות היתה מהירה. חוקרים ידועי שם נאלצו לעזוב. רמת הלימודים ירדה. מחלקות יקרות כמו הנדסה ומדעים צומצמו. האתיקה התמוססה: חברות מסחריות שהעניקו חסות למחקרים הכתיבו את אופיים וצינזרו ממצאים לא נוחים. ההרס ניכר גם מחוץ לכותלי האוניברסיטאות. למשל, נוצר מחסור קריטי במהנדסים לתעשייה ובמורים למתמטיקה בבתי הספר התיכוניים.הדוגמה האוסטרלית עמדה לנגד עיניהם של הפרופסורים של "בשער" כשהכינו דו"ח מבהיל על הסכנות לאוניברסיטאות בישראל. הדו"ח לא פורסם עד כה לא משום שהוא סודי ביותר. למעשה, איש לא גילה בו עניין; בוודאי לא הפוליטיקאים. אך מתברר שגם רוב חברי הסגל באוניברסיטאות לא התעוררו. לכנס של עמותת "בשער" ביום חמישי שעבר בתל אביב באו פחות ממאה. משה גולדברג, פרופסור למתמטיקה בטכניון, אומר, שעמיתיו הם "יונקים חסרי חוליות". לדבריו, הם יודעים את גודל האיום על האוניברסיטאות, שהוא "איום על עצם החיות של המדינה", ולא עושים כמעט דבר. "כשהממשלה החליטה לפתח מטוס קרב היא פנתה לטכניון. בעוד עשר שנים, אחרי שהטכניון יאבד את כל האנשים המבריקים, לא יהיה לה למי לפנות. מי יפתח מטוס? מכללת תל חי?"המספרים מדברים. התקציב הכולל של האוניברסיטאות בישראל (להבדיל מהמכללות) הוא כ-1.41 מיליארד דולר, פחות מתקציבה של אוניברסיטת יוקרה אחת בארצות הברית. התקציב של הרווארד הוא 2.28 מיליארדים. של 1.67 - MIT מיליארד. כמובן, קשה להתחרות בליגת הקיסוס, אך גם בהשוואה לאוניברסיטאות הציבוריות בארה"ב ובאירופה - ישראל בנחיתות גדולה. ההוצאה על סטודנט בהולנד כמעט כפולה. בקליפורניה - פי חמישה.הרעיון להקים אוניברסיטה בישראל נולד עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון. צבי הרמן שפירא, פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת היידלברג, כתב את "מכתב העתיד" כבר ב-1882. בזכות חזונם של מעטים הטכניון והאוניברסיטה העברית חוגגים 80 שנה של הישגים. אבל כפי שאומר פרופ' זאב תדמור, בעבר נשיא הטכניון, מתברר שקל למדי "לפרק, להכניע מערכת שנבנתה שמונים שנה". הפרופסורים לא יכולים לפטור את עצמם מחשבון נפש כיצד איפשרו לפוליטיקאים דריסת רגל בהיכלם (רמז: ביהירותם הם לא טרחו לדון ברצינות בהמלצות דו"ח מלץ משנת 2000)מי מפרק? ניחוש אחד! החלטת הממשלה בספטמבר 2003 על "שיפור ההשכלה הגבוהה" היתה למעשה ניסיון לעצב אותה מחדש בצלם הפוליטיקה. בעקבות ההחלטה, בינואר השנה שלח יו"ר הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) שליד המועצה להשכלה גבוהה (מל"ג) מכתב, הקובע "עקרונות מחייבים בדבר המבנה הארגוני של המוסדות להשכלה גבוהה". בעיני רבים, זו התחלת הסוף.במכתב יש פגיעה בסעיף 15 של חוק המל"ג, שהוא ליבת החופש האקדמי בישראל. חברי סגל בכל האוניברסיטאות סבורים שהמכתב הוא מעשה אונס, כהגדרתם, והחתום עליו, יו"ר ות"ת, פרופ' שלמה גרוסמן מבר-אילן, איננו אלא "מלחך פנכה". אבל כל הטלנובלה השופעת יצרים הזאת מתרחשת בלי כל הד תקשורתי, כמו עץ נופל ביער זן. אולי משום שאנשים מתקשים לעכל את כל הקיצורים המעצבנים האלה - ות"ת, מל"ג ושאר ירקות. למרבה הצער, זה לא ויכוח אקדמי על עתיד החופש האקדמי. השאלה היא, מי יהיו הרופאים שיטפלו בנו, ומי המהנדסים שיבנו גשרים, ומי ימציא לנו פטנטים להשקות את המדבר, ומי יפתח את ההיי-טק, ומי יפסוק בבתי המשפט, ומי יפתח את המחשבה הפילוסופית. דוד בן-גוריון הבין את זה כשאמר ב-1949: "כל פעולתנו המשקית והתרבותית לא תתואר בלי שימוש מקסימלי בכיבושי המדע". איפה בן-גוריון ואיפה אנחנו? הפרופסורים לא יכולים להסתגר במעבדות שלהם ולהניח את המאבק לקומץ משוגעים לדבר. אבל גם אנחנו לא יכולים להישאר אדישים כשפופוליטיקאים ש"פרופסור נשמע להם כמו קללה" (כעדותו של ח"כ ג'מאל זחאלקה) מתנכלים לאוניברסיטאות ומאיימים להורסן. תזכרו את ג'ון דוקינס.
תגובה לאסתרון בדואל:

מאמר מצוין ונכון. ברכות על הבהירות והחד-משמעיות. ושאלה מתבקשת: אולי יבינו שם בהארץ, את הקשר בין התמיכה הגורפת בהפרטה כפי שמביע אותה העיתון "החושב" זה דור שלם, לבין הסוגיה המסויימת, גם אם הקריטית הזו, של ההשכלה הגבוהה? אולי אתה מבין? ואם אתה מבין, אולי תסביר שם במערכת? אולי?
בפראפראזה על דברייך: " הפרופסורים [והעיתונאים החושבים] לא יכולים להסתגר במעבדות [מאחורי העמדות הפרימיטיביות הדוגמטיות הפונדמנטליסטיות] שלהם ולהניח את המאבק לקומץ משוגעים לדבר [שאחד מהם, אריה כספי, לצערנו כבר מת]. אבל גם אנחנו לא יכולים להישאר אדישים כשפופוליטיקאים ש"פרופסור נשמע להם כמו קללה" (כעדותו של ח"כ ג'מאל זחאלקה) מתנכלים לאוניברסיטאות [ולמערכת הציבורית הישראלית כולה] ומאיימים להורסן [כלומר להפריטן]. תזכרו את ג'ון דוקינס [ואת נחמיה שטרסלר ובנימין נתניהו ודוד קליין ועוד כמה]".

ההסכם המוצע

שלום לכם

ובכן, קראתי את ההסכם המוצע לסטודנטים. יהיה מי שיגיד קדימה קחו את הציפור מרוטת הנוצות הזאת, העוטה נוצות מלאכותיות ומזויפות, אחזו בה בשתי ידיים וחזרו לשורה, אל מקומכם ילדים טובים והפסיקו לנדנד עם האוטופיות, מתקני עולם שכמותכם. תהיו פרגמטיים כמונו המבוגרים, נותנים לך קח. אבל רק דקה לפני שחוזרים לריבוע הצייתני, קראו שוב את ההסכם, בחנו אותו על פי המרחק שבין המלים המסמנות לבין המסומן, היינו הדברים שבעצמם, וסמנו את המרחק והפער. לעתים די לקרוא פתיח של מסמך, את ההצהרה שבו כדי לדעת אם אתה אוחז מסמך אמיתי או זיוף, מס שפתיים, רוממות הדאגה להשכלה ולחינוך בקצה קולמוס נציגי ראש הממשלה, והטיפקס המוכן למחוק בלב פקידי האוצר. ובכן החלק המקדים במסמך הוא מס שפתיים, שקרי כמעט, ובכך ומעורר אי אמינות גבוהה ביחס לתוכן ההסכם. ראוי לקרוא את ההסכם בקריאה ספרותית:
כתוב שם: "מתוך דאגה אמיתית להשכלה הגבוהה...", "מחויבות לדו שיח קבוע"?... האם הניסוח הזה משקף את העבר (כמדומני שלא-) (הווה מתמשך?- לא בחודש האחרון) - עתיד? - נחוצים מעשים שיוכיחו זאת ולא מלים מסמאות).
הניסוחים בתוכן המסמך די מעורפלים בחלקם, ולא נותנים מענה אמיתי למצב ההשכלה הגבוהה ולמערכת החינוך
ההסכם אמנם בא להניח תחבושת משככת על השבר, כדי לאפשר חזרה לשגרה לימודית ולשקט תעשייתי, שזה בעיני דבר חשוב כשלעצמו, אבל אין בו כדי לתת פתרון מן היסוד לשבר העמוק בהשכלה ובחינוך שיש לו השלכות חברתיות שעל תיקונם מן היסוד, נאבקו הסטודנטים באופן מעורר הערכה ותקווה .

החזרה ללימודים צריכה להיות מותנית, באבטחות מעוגנות היטב שיחייבו מימוש ההסכם על ידי הממשלה.
והמשך הטיפול המקיף במצב הרעוע של מערכות ההשכלה והחינוך. במקביל יש להתכונן לשלב הבא של המאבק
אשר יוביל לתהליך שיקום חורבות המערכת הקורסת ושינוי סדרי עדיפות לחינוך והשכלה שוויוניים ואיכותיים.

ואגב, ראוי לשים לב שהסטודנטים שלנו שמו לב שבדרום מתחוללת מלחמה, המלחמה על מערב הנגב ושדרות בתוכה בעיצומה. שוב הוכח שהממשלה מתגלה בחולשתה ולתוך החלל הזה צץ לו הגביר גאידמק. הפתרונות נגד הקאסמים אינם מצויים רק בתגובה הצבאית, אלא בסולידריות ובחיזוק החוסן החברתי. הסטודנטים שמו לב לזה ונרתמו. ואנחנו המרצים? אני מציע מפגש לבחינת אפשרות התמיכה שלנו באנשי שדרות והנגב המערבי.

שבוע טוב
משה יצחקי

מילכוד, יאוש לא נוח או הרהורי כפירה, ר"ל?

לא, אין לי הרהורי כפירה ואיני מערערת על צדקתו של המאבק וגם לא על אופן התנהלותו, אני רק תוהה בקול רם: איך אפשר יהיה לסיים מאבק שבו כולם יודעים שההסכם שייחתם, אם וכאשר, לא יהיה שווה את הנייר עליו הוא נחתם? ומה אם ייחתם הסכם ויופר, כצפוי, מיד בתום שנת הלימודים, או רגע לאחר פתיחת השנה הקרובה?
בקיצור, בעידן בו אין הסכמה לא רק על כללי המשחק, אלא גם על המגרש ובאיזה משחק מדובר, הייאוש נעשה הרבה יותר עמוק. הרי למעשה אנחנו רוצים לאמר משהו על כללי המשחק עצמם, על החוקים, משהו על מה שקורה כאן, על המנהיגות, על איכות השלטון... אבל כיוון שאיננו יכולים לאמר על כך שום דבר שיהיו לו פירות ממשיים, אנחנו מסתפקים ב"יולי, יולי, מה עשו לי, את ההשכלה לקחו לי"...
כפי שכבר אמרתי אחרי הכנוס האחרון, הסטודנטים עצמם הם נקודת אור באפלה.

חוק נהרי והמגבלות של ההסכם הנדון

נעמי שאלה שאלה לענין. בקיצור אחזור על מה שכבר אמרתי. חוק נהרי הוא עוד פרי באושים של המאמץ השיטתי, המאורגן והמוכרז לפירוקה של החברה בישראל. אני יודע שזו סיסמא שישר מקפיצה עליה את הטענה המוכרת, "ומה, אי פעם היתה סולידריות בישראל?? אפילו בתקופה ההירואית, שנות המאבק, שנות ה40, התקיימו בישוב היהודי הוולונטרי והאמיץ 54 מפלגות על 430 אלף יהודים". נכון. העם בישראל מורכב מ20 אחוז מיעוטים הכולל בתוכו מגוון רחב, עדתי ודתי ותת-דתי עצום. נזיר מג'לי הוא מוסלמי וראאד סלאח הוא מוסלמי ויחסם למדינה ולעצמם וליהודים ולאל-קעידא ולגרעון איראן ולמדינת הרווחה בכלל ובפרט מבטא סוג של תהום. ובקרב 80% היהודים מסיבה דומה. אבל היא הנותנת. רק חרש ושוטה וקטן לא יודע או לא רוצה לדעת שמדובר בחברה ההטרוגנית ביותר בעולם, או אחת מהן. ואז, היא הנותנת כאמור. מה אתה עושה בשביל לטפח ולהעמיק ואף להמציא מכנים משותפים. זו השאלה.
חוק נהרי הוא ביטוי קוהרנטי של הגישה הפוסט-מודרניסטית ומי שתומך בפ"מ איננו יכול להתנגד לחוק נהרי.
הוא גם לא יכול לומר יותר מדי לסקטוריאליות של וסרמן. כי ממה נפשך. אם אתיופים לחוד ועובדי חח"י לחוד ופריפריה צפונית לחוד ושדרות לחוד אז למה לא מורי חט"ב לחוד מגננות ומורי מכללות? שנאמר: איש לאהליך.
ולהפך.
מי שרוצה לקחת אחריות על הבלתי אפשרי, לכאורה בלתי אפשרי, של טיפוח העמקת והמצאת מכנים משותפים, חייב להתנגד לחוק נהרי ולמתוח ביקורת על הסכם וסרמן.
אבל אין טעם במתיחת ביקורת שוללת כאשר מסתמן סיכוי לחיזוק של איגוד עובדים - וטובים דבריו המצננים של קארו על נכונות האוצר לקיים הסכמים נכונים כל עוד יושבים באוצר סוג האנשים שיושב שם, וראו דבריו של המשנה לנגיד בנק ישראל לשעבר אביה ספיבק עליהם ["חושבים נראים מדברים אותו דבר, כמו יצאו משטנץ"]. אין טעם למחוא כפיים אלא לשנס מתניים, ולהשפיע על האיגוד הזה תוך גילוי תמיכה בכל מאבק מסוג זה, אצל מורים ובכל מישור דומה אחר. ובסופו של יום לא לשכוח מה המנדט שלנו: חינוך. ואז, בלי קשר למי יושב באוצר או באגודה המושחתת של המורים, 'הגבול הוא בלב כל חייל', קרי לא וסרמן ולא קובי הבר מכריעים על מה ואיך תדבר בכיתה בהקשרה של החברה בישראל.
כל טוב וסליחה על אורך הדברים.

שביתה

שלום לכולם,

כמי שתמכה בשביתה מתחילתה ועדיין תומכת בה, ומצד שני (או בנוסף) מאמינה ביושרה אקדמית, אני תוהה עד איזה שלב נוכל עדיין לתת ציונים שאכן יהיו שווים משהו. האם תמיכה בשביתה פירושה שכל הסטודנטים שלנו יקבלו באופן אוטומטי ציון עובר בקורס? מה יהיה שווה תואר כזה?
אני מזמינה תגובות הן עקרוניות והן מעשיות לדילמה, מכיוון שאני בטוחה שהיא לא שלי בלבד.

אורלי

ברוכים הבאים

בלוג אורנים עושה את צעדיו הראשונים... אתם מוזמנים לכתוב, להגיב, ולחלוק מחשבות, במיוחד בימים הללו של שביתת הסטודנטים, ועדת שוחט, ועדת וינוגרד, כשהכל בוער, ונדמה שלאף אחד לא ממש אכפת...

אל חלק מכם נשלחה הודעת דואל המזמינה אתכם להיכנס ולכתוב בבלוג. המעוניינים, צריכים לכתוב כתובת דואל וסיסמה ולהיכנס. מי שרוצה להיות מחבר - מוזמן לפנות אליי.

אחת השאלות שצריך לחשוב עליה - האם כל המעוניין, יכול להיות "מחבר"? למה הכוונה? - בבלוג של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה למשל, רק המרצים הם המחברים, אך כל אחד יכול להגיב.

בעיות ושאלות "טכניות", תוכלו להפנות אליי - אל כתובת הדואל שלי מימין.

בהצלחה, מירה

מה יהיה?

שלומות

אחרי שנדמה היה שזה מסתיים, מסתבר שעדיין לא... הנה קישור למעריב המקוון -

כתבה מהיום לגבי שביתת הסטודנטים, והנה ראיון עם שוחט - מעריב אתמול -

ואיפה נמצאת האמת? ומה נכון? מזמינה אתכם (אודי, מניחה שסיימת עם הכלים) לשיח אמיתי, נטול סיסמאות, על השביתה ועל ההשכלה ועל המדינה ועל היאוש ואפילו על לונדון, שם, כך שמעתי, היאוש נעשה יותר נוח.

מירה

ברכות

עכשיו אפשר לנקוט צעדים אזרחיים טריוויאליים כמו לפנות אל ידידי חברי מפלגת העבודה כדי ליצור לחץ משותף בלי להתנצל, לפגוע במישהו או להרגיש לא בסדר.
קצת הזוי המצב הזה בו אזרח במדינה דמוקרטית צריך להסס לפני שהוא אומר את המלה 'פוליטיקה' או 'מפלגה'. איך הגענו למצב הזה? מבטיח לכתוב על כך מדי פעם. אבל לא עכשיו, צריך לשטוף כלים. ליל מנוחה, אודי

ברכות

ראשית יש לברך ולשבח על היוזמה ועל הביצוע המהיר להעלאת אתר לשיח פתוח באורנים. שמחה זו מהולה עדיין בקורטוב עצב על כי הכתיבה בעברית באתר זה נסמכת על בסיס הסרגל של השפה האנגלית. אבל מה נלין על דברים שוליים כאלה כאשר יסודות החברה הזו מתרופפים ונסדקים. על כך אכתוב בקרוב.