חינוך אינו בא במהפכה

חינוך אינו בא במהפכה
מאת פרופ' יאיר קארו (ראש מכללת אורנים)
וד"ר יוסי אסף (ראש מכללת סמינר הקיבוצים)

לא השביתה הארוכה לבדה היא שמיצבה את החינוך במקום של כבוד בסדר היום הלאומי. גם לא הנסיגה העקבית בדירוג המבחנים הבינלאומיים היא שחילצה את החינוך מפינתו הזנוחה אל מרכז השיח. אפילו לא העמקת ממדי העוני בחברה היא לבדה שמינפה את העיסוק במצב החינוך להיות בן טיפוחים של כל במה ציבורית; גם לא השתלטות האלימות על חיינו. אך אם סופרים את אלה יחד בין הגורמים הלוחצים את מדד התיסכול, האכזבה ואפילו היאוש החולש על מצב הרוח הציבורי אין כל פליאה בפנייה לחינוך. זה נתפס הן כאחראי, בחולשתו, לכל מדווינו והן כתרופה, אם יתחזק ויתאושש, להתערערות מערכת החיסון הלאומית.
אין ספק כי החינוך הוא האמצעי האפקטיבי לחולל דרכו שינוי עומק בחברה הישראלית. לכאורה אין כל חידוש בקביעות שלעיל ולא היינו נזעקים להוסיף על המובן מאליו אילולא חזרו והופיעו נביאי הזעם, ויצרני תרופות פלא ושיקויי קסמים. אלה יודעים לעשות מהפכה אינסטנט, וברוח האינטרנציונל הסוציאליסטי מחובק בתאוריות קפיטליסטיות קיצוניות מקימים ומחריבים בהבל פה מערכות שלמות. ביטוי מוקצן לעמדה מעין זו מצאנו במאמרו של נחמיה שטרסלר ("הארץ", 21.12.07) הלועג לרפורמה ומציע תחתה מהפכת "ששת הסעיפים" שלו.
עיקרה של זו ביטול זרמי החינוך, ביטול המכללות להוראה, ביטול מנגנון משרד החינוך, פיטורי עשרים אלף אלף מורים "שחוקים", מתן סמכויות על למנהלי בתי-הספר והנהגת שכר דפרנציאלי למורים. "תהיה תחרות, יהיה לאן לשאוף" מבטיח שטרסלר ונאנח קלות בקובעו כי כל זה לא יתרחש עד שלא נידרדר למקום האחרון במבחני "פיזה" ועד שימצאו לנו ראש-ממשלה אמיץ ושר חינוך מהפכן. חד וחלק!
יסולח לשטרסלר על תמונת עולם פשטנית משהו ועל קביעתו השגויה מאוד כי המכללות להוראה מקבלות סטודנטים בתנאי קבלה נמוכים מאלה של האוניברסיטאות. פחות יסולח לו על יומרתו לקבוע כי החינוך מתמצה בריצה מבוהלת אל ציון הבחינה. את זאת יטיב לעשות יואל גבע ולשם כך אין צורך לא ברפורמה ובודאי לא במהפכה. חינוך הוא תהליך מורכב המשלב בין השאר ידע ודעת, תרבות וחברה, דוגמה אישית, ערכים ומנהיגות כדי להצמיח את ילדינו ונערינו
להיות שותפים תורמים ומעורבים בקהילתם, בחברתם ובמדינתם. לחברה הנקרעת בין עשירי קורח לעניים, בין מגזרים עויינים ומנוכרים זה לזה, בין דת ודתות לבין חילוניים, לחברה שתחרות פרועה עירערה את בסיסה וממריצה התפרקות מערכי סולידריות וצדק חברתי, לחברה הזו דרוש דור מחנכים הרואים עצמם כשליחים, כשוברי הגלים. אין כל ספק שזוהי הנקודה הארכימדית וללא שיהיו לה, לישראל, בתי-הספר "לקצונה" הזו, למורים שליחותיים, לא נוכל.
אילו היה שטרסלר טורח לבקר במכללות לחינוך אותן הוא מוחק במשיכת קולמוס, אנחנו מבטיחים לו כי היה מופתע. הוא היה מגלה כי כנגד כל הסיכויים (ראה שכר מבזה למורה וכל הנאמר והידוע) מחוללות המכללות כמעט מעשה נס ומצמיחות את סימני האביב שאמנם בוא יבוא. אילו ידע מר שטרסלר את גודל השבר בהכשרת המורים באוניברסיטאות ואת מעמדה הזנוח במערכת האוניברסיטאות, היה קובר את מאמרו בטרם פרסמו.
לא בתרועת מהפכה אלא במיצובו של המורה (כן, שכר!) כבעל המקצוע המועדף במדינה זו, בתהליך ארוך נשימה, בכך נחולל דבר. וכשהחינוך ימצא את שליחי המצווה הללו, לא במאות אלא באלפים, יקרה "הנס". בתי החינוך יביאו עימם גם הישגים במבחן פיזה ובעוד כמה בחינות ומבחנים, אבל ובעיקר יביאו דור של אזרחים מעורבים ותורמים לקהילתם.