שבוע הספר: המידרוג של הרייטינג

חברתנו מירה טנצר העלתה את סוגיית המשאלים למיניהם המתרחבים במוספי הספרים למיניהם (תודה למוסף "ספרים הארץ" שלא נסחף אבל ממשיך לפרסם את הרשימה הלא-משמעותית ולא-חשובה של הרייטינג השבועי בתחום הספרים).
זו רעה חולה, תקשורתית, שהחלה בעשרים השנים האחרונות. מעריב הביא אותה, מדי חג מרכזי (פסח כמדומני) לדרגת שכלול עליונה: הרופאים הטובים ביותר (מי בוחר?), בתי הספר הטובים ביותר (יש כאלה? מי קובע?), מקומות הישוב הטובים ביותר (למי?).
דה מרקר בירחונו קובע מדי פעם את עשירי ישראל ברשימה שמוכיחה כי אל לנו לקבור את מרקס עמוק כל כך וכדאי להוציא אותו מדי פעם ולרעננו. ערוץ 2, תחת שרביטם של גדי סוקניק (מלווה בצמד פרשנים ידענים-לרגע) מדרג את כל ה"מי ומי".
הרשימות הללו, יחד עם תרבות טבלת קבוצות הכדורגל והשביעיות של מרכזי המפלגות (או תחליפיהן הפריימריז הפתוחים), כל אלה - יחד ולחוד - מחדדים את הפיכת הסובייקט לאובייקט החשוף למניפולציות. זו חרושת שבה מדרגים אותך, מסמנים אותך, ממספרים אותך. או שאתה בנבחרת (הנסגרת כל רגע) או שאתה לא קיים. או שאתה עושה את זה "ביג טיים" "סוף הדרך" או שאתה פשוט לא. לא כלום. או שאתה ז'ונגלר וצפוי לך עתיד גדול, פתאומי או שאתה פשוט נידון לכליה.
ואת גורלך, בן אדם, תקבע לה רשימה סתמית המדורגת בד"כ על ידי אנשים מקריים (האם נמסרת לך הערת אזהרה שהם מקריים?) או טריבונל מסחרי של מאסטרואים למיניהם שדבריהם ייערכו על ידי חדר בקרה עליון שיקפיד להעלות עבור הבעלים של הערוץ את הרייטינג תוך חיתוך ההתרגשות הרגעית הנארזת בצלופן סגול המכיל את התמהיל הנכון במינון המתאים ובריגוש הנכון.
אפשר להירגע.
יש חיים אחרי הרשימות והמידרוגים.
אלה חיים של חריגה, של יציאה מתוך המובן מאליו הפוליטי, הבידורי, הממסדי.
לעיתים יציאה זו צריכה להכיל בתוכה אומץ לב אישי, אפשרות גדולה לאוטונומיה.
ובעיקר אהבה רבה.