במוסף סופשבוע של העיתון מעריב (1.6.07) מופיעה, תחת הכותרת "חובה לקרוא", כתבה המדרגת את 40 הספרים הטובים ביותר שנכתבו בישראל מאז קום המדינה. המדרגים הם "בכירי העורכים, מבקרי הספרות, מו"לים וחוקרים". בכתבה מתוארים תהליך הבחירה והדירוג, וכמובן, הרשימה הנבחרת.
אני מתארת לעצמי שכל אחד יעשה מה שעשיתי אני – יברר מי הם הספרים שברשימה, ויוודא שאף הוא קרא אותם. את אלה שלא, הוא יבטיח לעצמו לקרוא מתישהו (השביתה הבאה? החופשה?) אבל אחרי שעשיתי את הדברים הללו (ובעצם, לפני) התחילה להטריד אותי המחשבה שתרבות הרייטינג משתלטת לנו על החיים. עוד חשבתי לעצמי שאמות המידה שעל פי הן אפשר להעריך הן בעייתיות מאוד.
כתבה קצרה של אדם ברוך "כל הכבוד לנו, באמת", מתייחסת לרעיון הדירוג ולרשימה עצמה. עצם הרעיון נראה לאדם ברוך חיובי: "קבוצת עורכים מבקשת להכניס לשעה קלה את הספרות הישראלית למחזור הדם של התקשורת הישראלית... למשאל הזה יש סיכוי רציני לעורר פה דיון ממשי באופיה של הספרות, בתפקידיה, האם היא רק מוצר של פנאי, או שהיא סמן פוליטי וחברתי ממשי." אדם ברוך מעלה שאלות וסייגים באשר לאופן הביצוע ובקשר לרשימה עצמה. למשל, הוא שואל – "האם ה"טוב" הוא גם "חשוב" (ומתייחס ל"הוא הלך בשדות" של משה שמיר) ו"האם המשתתפים במשאל אמנם הבחינו בין "טוב" ו"חשוב"?" יתרה מזו, מעיר ברוך – מחלק מהמשתתפים במשאל, מפאת גילם, נמנעה חווית הקריאה המחוברת לזמן, לאקלים, למקום. כך הם החמיצו, למשל, את הופעתו הראשונה של "עשן" של אהרון אפלפלד, "שהפכה בראשית שנות השישים את מגמת פני הספרות הישראלית..." עוד תוהה ברוך כיצד נעדרו מן הרשימה סופרים וספרים שסימנו מהלכים ממשיים בתרבות הישראלית, ולעומת זאת, מככבים בה סופרים שיתכן והם בעיקרם "שרתים מושבעים של הערכים הציוניים השליטים".
בסיכומו של דבר, אומר ברוך, ש"הרשימה שהתקבלה משכנעת ואינה משכנעת... מפגן של טעם טוב למדי, שנרקם בתודעה הישראלית באמצעות נחת רוח עצמית מוגזמת... זו רשימה צפויה למדי... זהו מדף פתור, לא מדף מערער... הרשימות האלה, כך מתברר, כמעט לעולם אינן באמת סבלניות כלפי האזוטרי או הניסויי. כל הכבוד לנו, באמת."
אז מה דעתכם, באשר לרעיון הדירוג? באשר לרשימה?
מירה
אני מתארת לעצמי שכל אחד יעשה מה שעשיתי אני – יברר מי הם הספרים שברשימה, ויוודא שאף הוא קרא אותם. את אלה שלא, הוא יבטיח לעצמו לקרוא מתישהו (השביתה הבאה? החופשה?) אבל אחרי שעשיתי את הדברים הללו (ובעצם, לפני) התחילה להטריד אותי המחשבה שתרבות הרייטינג משתלטת לנו על החיים. עוד חשבתי לעצמי שאמות המידה שעל פי הן אפשר להעריך הן בעייתיות מאוד.
כתבה קצרה של אדם ברוך "כל הכבוד לנו, באמת", מתייחסת לרעיון הדירוג ולרשימה עצמה. עצם הרעיון נראה לאדם ברוך חיובי: "קבוצת עורכים מבקשת להכניס לשעה קלה את הספרות הישראלית למחזור הדם של התקשורת הישראלית... למשאל הזה יש סיכוי רציני לעורר פה דיון ממשי באופיה של הספרות, בתפקידיה, האם היא רק מוצר של פנאי, או שהיא סמן פוליטי וחברתי ממשי." אדם ברוך מעלה שאלות וסייגים באשר לאופן הביצוע ובקשר לרשימה עצמה. למשל, הוא שואל – "האם ה"טוב" הוא גם "חשוב" (ומתייחס ל"הוא הלך בשדות" של משה שמיר) ו"האם המשתתפים במשאל אמנם הבחינו בין "טוב" ו"חשוב"?" יתרה מזו, מעיר ברוך – מחלק מהמשתתפים במשאל, מפאת גילם, נמנעה חווית הקריאה המחוברת לזמן, לאקלים, למקום. כך הם החמיצו, למשל, את הופעתו הראשונה של "עשן" של אהרון אפלפלד, "שהפכה בראשית שנות השישים את מגמת פני הספרות הישראלית..." עוד תוהה ברוך כיצד נעדרו מן הרשימה סופרים וספרים שסימנו מהלכים ממשיים בתרבות הישראלית, ולעומת זאת, מככבים בה סופרים שיתכן והם בעיקרם "שרתים מושבעים של הערכים הציוניים השליטים".
בסיכומו של דבר, אומר ברוך, ש"הרשימה שהתקבלה משכנעת ואינה משכנעת... מפגן של טעם טוב למדי, שנרקם בתודעה הישראלית באמצעות נחת רוח עצמית מוגזמת... זו רשימה צפויה למדי... זהו מדף פתור, לא מדף מערער... הרשימות האלה, כך מתברר, כמעט לעולם אינן באמת סבלניות כלפי האזוטרי או הניסויי. כל הכבוד לנו, באמת."
אז מה דעתכם, באשר לרעיון הדירוג? באשר לרשימה?
מירה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה