מאבק הסטודנטים, הלקח: מאבק חייב להיות קצר

קיץ 2006.
מתחילים להתמזמז בלבנון.
תותחים רועמים.
מטוסים יורדים ועולים.
אולמרט נשחק, פרץ נהרס.
חיפה עירי מופגזת.
ובתקשורת: איש אחד צוחק על ישראל ושוחק אותה. הסוד הישן התגלה כנכון: הכרעה חייבת להיות בשדה הקרב המזרח תיכוני קצרה ואם אפשר - קצרה יותר.

כמעט קיץ 2007.
מתחילים להתמזמז בשביתה.
יורדים לכבישים.
מתראיינים ועונים.
מדפיסים חולצות.
מפגינים וצועקים.
אולמרט שוחק, וינוגרד מעניין יותר.
הסטודנטים מאבדים גובה.
ובתקשורת: המדינה מתעניינת במשהו אחר, במלחמה, בפגזים, בקאסמים, בדכדוך ובעשיית כסף (מי שעושה מצפצף על מי שלא עושה).

הלקח: בשדה הקרב התקשורתי אל מול ממשלה ופקידי האוצר יש להגיע להכרעה בטווח זמן קצר. אם אפשר - קצר מאד.
קרב קצר, הישגים מועטים.
שקט.
עוד קרב קצר, הישגים מועטים.
שקט.
אין יותר זמן בשדה הקרב הקשור לשוק העבודה/השכר לקרבות ארוכים.
מאבדים אז גובה.
מאבדים עניין תקשורתי.
נטחנים תחת אבק האירועים הישראליים הדוחקים יותר.

כל מה שנכתב כאן לא בא כדי לפגוע/לרפות ידיים אלא להביא ליותר כוח בפעם הבאה